לצאת או לא לצאת, זאת השאלה. האמנם? על התמודדות אישית עם משבר הקורונה...


אדם ספון בביתו. הוא התיידד עם הספה, עם הכלים, עם המחשב.

על מה הוא חושב?

על כל אותם חיים בחוץ- האנשים, החוויות, העבודה שמחכה לו, או שעליו לעשות. החברים, התנועה, בתי הקפה.

זה הכל כל כך חבל, אבל- החיידקים, המשטרות, הקונספירציות שעולות.

האם כדאי לצאת? להישאר? זה כל כך מתיש!

מה הוא מרגיש?

הוא מפחד. והוא חרד. אולי בודד. ואולי דווקא שקט התגנב לו פתאום לתוך ההרגשה. פתאום יש פחות מה להחמיץ, פחות במי להתחרות, את מי להרשים, לאן להגיע. זה דווקא די מרגיע. אין שגרה, אין ודאות, לאן זה יקח? מתי יגמר? ואיך הזמן רץ. הנה, שוב הוא נלחץ.

כל המצב הזה כל כך מבלבל. זה טוב? זה רע? זה ישן? זה חדש?

מה הוא חש?

דפיקות של לב מאיץ. קושי לנשום. הראש מתפוצץ או לוחץ. הגוף כבד ועייף, או אולי דווקא קופצני ומוחזק? השינה מסרבת לבוא, הוא שוכב חצי לילה בוהה בתקרה. ואולי דווקא לא מצליח לקום, שוקע פנימה עמוק, קצת לאפשר למח לשתוק.

לרגעים זה מרגיש טוב, ברגעים אחרים הוא גמור! מה הסיפור?


בתוך כל הבלאגן, על זה לפחות יש לנו תשובה ברורה- הסיפור הוא אישי! גם אם נראה שכולנו יחד באותה סירה, כולנו מתמודדים עם "משבר הקורונה", לכל אחד מאיתנו הסיפור האישי שלו. והמשבר, הכללי, הבינלאומי הזה, שאולי מזכיר לנו גם שכולנו מחוברים, מפגיש כל אחד עם הפחדים שלו (שאצל חלקנו הצליחו להסתתר עד כה), עם הדפוסים שלו, עם השאלות שלו לגבי החיים.

לא מאמינים לנו? תעשו תרגיל- תחשבו על רגע אחד משמעותי שהיה לכם ביממה האחרונה. תתבוננו בו, תרגישו, אל תנסו לנתח. עכשיו תבקשו (מעצמכם) לראות רגע משמעותי שיש לו אותו "טעם", רגע שקופץ לכם לראש מהחודשים האחרונים, של לפני הקורונה. ואח"כ תבקשו לראות רגע דומה מהעבר הרחוק. מצליחים לזהות? מוזמנים לשתף אותנו, או את שותפיכם למרחב…


2 צפיות