טיפול נפשי במצבי הסתגרות וסרבנות לטיפול

בשנים האחרונות אנחנו פוגשים יותר ויותר אנשים שמסתגרים בבתיהם או אף בחדרם, מכל מיני סיבות. לרוב, הם מרגישים שהבחוץ מפחיד מידי, קשה מידי, בוגדני ומסוכן, ולכך מצטרפת חוויה של חוסר בכוחות, או חוסר מוטיבציה לנהל קשרים עם אחרים. חלק מהמסתגרים מבלים את זמנם במרחבים הוירטואליים, ובקשרים וירטואליים, או צופים בסרטים וסדרות, וחלקם אף מתכנסים בתוך עצמם ולא עושים כמעט דבר. המסתגרים מגיעים לרוב לטיפול כאשר הסביבה שלהם (לדוגמה בית הספר אליו הנער הפסיק להגיע, או בת הזוג של סב שהפסיק להתראות עם ילדיו ונכדיו) לוחצת עליהם או פונה עבורם. פעמים רבות, עוברות מספר שנים עד שהפניה מתרחשת.

הטיפול במסתגרים מתחיל לרוב עם חוויה משפחתית של לחץ, ביקורת וכעס בנוגע לחוסר התפקוד של בן המשפחה המסתגר. כולם היו רוצים לראות אותו פוגש חברים, נהנה מהחיים, יוצא קצת החוצה, מוצא זוגיות או עבודה, מתפקד בעולם.. המטרה של הלחץ שמפעילים בני המשפחה היא לעודד את המסתגר לצאת אל העולם. אבל, ברוב המקרים הלחץ הזה פועל בצורה ההפוכה. המסתגר מרגיש את הביקורת והאשמה המוטלת עליו מצד כולם, גם במקרים שבני המשפחה האחרים לא מביעים זאת בגלוי. כתוצאה מכך הוא מרגיש חסר ערך, הרסני, זה שמקלקל, ורגשות אלו מתחזקים ומגבירים את הרתיעה שלו מלצאת אל העולם. ברמה עמוקה יותר, אנחנו לרוב מגלים חוויה של בדידות וריחוק, שאותה חווים כל בני המשפחה, ולא רק המסתגר. כל אחד בדרכו מרגיש שהוא שונה מכולם, ושאף אחד לא ממש מבין אותו. 

בטיפולים שלנו אנחנו רוצים לאפשר למשפחה כולה ולפרטיה בנפרד, להבין את הרגשות שלהם. השיח המשפחתי מאפשר לתת מילים ושמות לחוויות שמתרחשות על פני השטח ומתחתיו, ולהביע אותן בקול. כשבני המשפחה מצליחים להבין משהו מהחוויה של המסתגר, הם יכולים להתקרב אליו יותר ולבקר אותו פחות. כשהמסתגר חווה את בני משפחתו כקשובים ומבינים אותו, הוא יכול להרשות לעצמו לחזור בהדרגה לחיים. 

 

לקריאה נוספת על תופעת ההסתגרות ואופן הטיפול בה:

"טיפול פסיכולוגי במסרבים לטיפול – פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר, פִּתְחוּהוּ רָחָב"